אולי ראיתם את התמונה: שורות של גברים במדים מפוספסים, לכל אחד משולש ורוד קטן תפור על חזהו, עומדים ב... חצר המחנה בזקסנהאוזן ב-19 בדצמבר 1938. הוא מופץ מדי שנה, בדרך כלל עם כיתוב שאומר שהגברים שוחררו עם סיום המלחמה. חלק זה שגוי, וזה הדבר החשוב ביותר להבין לגבי המשולש הוורוד. עבור רבים מהגברים הללו, שחרור לא היה סוף העונש.
הנה הסיפור המלא, כולל החלקים שכמעט ולא מופיעים בכיתוב.
למה המשולש הוורוד בכלל קיים
מערכת המחנות הנאציים השתמשה במשולשים צבעוניים כדי למיין אסירים במבט חטוף. אסירים פוליטיים, רובם קומוניסטים, לבשו אדום. אנשים שסווגו כפושעי קריירה לבשו ירוק. אלו שסווגו כ"אסוציאליים", שם כלול שכלל את הצוענים, לבשו שחור. אסירים יהודים לבשו צהוב, שלעתים קרובות בשילוב עם צבע אחר. גברים שנעצרו במסגרת החוק נגד הומוסקסואליות לבשו ורוד.
מה שמפתיע ביותר הוא המקום שתפס המשולש הוורוד בהיסטוריה המשפטית של גרמניה. מאז 1871, הומוסקסואליות הפכה לעבירה פלילית על פי סעיף 175 בחוק העונשין. אף על פי כן, לפני עליית הנאצים, ברלין הייתה פריחה תרבות גאה. הארגון הראשון בעולם שפעל למען זכויות הומוסקסואלים הוקם שם בשנת 1897, ובמהלך שנות ה-20 של המאה ה-20 הופיעו שם מועדונים ייעודיים, מגזינים ודיון ציבורי שלא היה להם אח ורע במקומות אחרים באירופה. למרות שהחוק היה בתוקף, אכיפתו הייתה מוגבלת. מכיוון שבתי המשפט דרשו ראיות ליחסי מין חודרניים, הרשעות היו נדירות וקנסות היו שכיחים.
גישות סובלניות הגיעו לקיצן בשנת 1933 כאשר הנאצים פשטו והרסו את המכון למדעי המין בברלין, שרפו את הספרייה שלו וסגרו את המועדונים. בשנת 1935 הם שינו את סעיף 175 כדי לאפשר להעמיד לדין כמעט כל סוג של אינטימיות בין גברים, וביטלו את הדרישה הקודמת להוכחה קונקרטית.
איך הם ידעו מי הומו?
זוהי השאלה שאנשים שואלים הכי הרבה, והתשובה הכנה מטרידה: לעתים קרובות, הם לא היו צריכים לדעת.
משטר שנבנה על גינוי זקוק רק לחשד ולקהל שמוכן לפעול לפיו. מספר דברים הזינו את המכונה:
- למשטרה כבר היו רשומות. לרשויות היו תיקים על גברים שנעצרו בעבר או שהיו מוכרים לגורמים רשמיים, והן עברו על רשימות חברים במועדונים וספרי יומן של מקומות שסגרו זה עתה.
- שכנים עודדו לדווח. רווק שמעולם לא נראה עם נשים, או גבר עם זרם קבוע של מבקרים גברים, היה ניתן לדווח עליו בשיחת טלפון אחת.
- הלחץ עבר דרך החקירה. רשויות אכיפת החוק דחפו גברים עצורים לנקוב בשמותיהם של אחרים, ובקהילה קטנה, אפילו בעיר גדולה, מעצר אחד הוביל לרבים.
- סחיטה ומודיעים עשו את השאר. סחיטה כבר הייתה סכנה לגברים הומוסקסואלים לפני 1933, ותחת הנאצים היא הפכה לכלי של המדינה.
תנועות סמכותניות תמיד זקוקות לאויב להציל את החברה ממנו, ואותו דפוס של גינוי והפכתה לשעיר לעזאזל מופיע גם במשטרים ובתקופות אחרות. המשולש הוורוד היה אחת התוצאות.
רוצים ללמוד על קבוצה נוספת שנכלאה בזקסנהאוזן? קראו את הבלוג שלנו בנושא אסירים פוליטיים בזקסנהאוזן: מי היו מתנגדיו של היטלר? כדי להבין מי היה המטרה בשל התנגדות למשטר הנאצי.
מה באמת קרה לגברים
המספרים משתנים ממקור למקור, אך התמונה הרחבה מתועדת היטב. בין השנים 1933 ו-1945, כ-100,000 גברים נעצרו כהומוסקסואלים. כ-50,000 נידונו רשמית. רובם ריצו עונש מאסר בבתי כלא רגילים, בעוד שכ-5,000 עד 15,000 נשלחו למחנות ריכוז. החוקר רודיגר לאוטמן טען כי שיעור התמותה בקרב אסירים במשולש הוורוד יכול היה להגיע ל-60 אחוז.
ניצולים והיסטוריונים מתארים יחס קשה באופן יוצא דופן. אסירים במשולש הוורוד קיבלו לעתים קרובות את מטלות העבודה המענישות ביותר במסגרת המדיניות המכונה "השמדה באמצעות עבודה". הם נתקלו בעוינות לא רק מצד שומרים אלא לעיתים גם מצד אסירים אחרים, ורבים הוכו למוות. המשולש עצמו הפך למטרה להתעללות.
חלק מהגברים סורסו בצו בית משפט, ואחרים עברו ניסויים רפואיים שנועדו "לרפא" אותם. אחת הפרקים המטרידים ביותר הייתה אילוץ של אסירים הומוסקסואלים לקיים מגע מיני עם נשים שהוחזקו בבתי בושת במחנות, ניסיון להפוך את נטייתם שהסתכמה באונס משני הצדדים. זה לא עבד, מה שלא הפתיע איש מלבד האנשים שניהלו את המתקן.
החלק שהכיתוב משמיט: 1945 לא הייתה חופש
כאשר שוחררו המחנות, כוחות בעלות הברית שחררו את רוב הניצולים. אך סעיף 175 עדיין היה בתוקף, והגרסה הנאצית נותרה בתוקף במערב גרמניה במשך יותר משני עשורים. חלק מהניצולים הומואים נשלחו בחזרה לכלא כדי לסיים את עונשם. זמן שהוקדש למחנה ריכוז לעתים קרובות לא זכה לקרדיט למונח.
המספרים מדהימים. במערב גרמניה נעצרו כ-100,000 גברים במסגרת החוק בין השנים 1945 ו-1969. הניסוח הנאצי המחמיר יותר נשמר עד 1969, אז בוטלו הפלילים יחסים בין מבוגרים בני 21 ומעלה שהסכימו לנישואין. הסעיף לא הוסר לחלוטין עד 1994.
ניצולים גם לא קיבלו פיצויים משום שהרשעותיהם עדיין היו תקפות מבחינה טכנית. רבים הסתירו את מה שקרה להם. חלקם השמידו את המשולשים והמסמכים שלהם לאחר שחרורם מחשש להיתפס שוב, וזו אחת הסיבות לכך שראיות פיזיות כה נדירות כיום. ממשלת גרמניה לא התנצלה בפני הקהילה הגאה עד 2002.
זה לא ייחודי לגרמניה. הומוסקסואליות הייתה פשע בחלק גדול מאירופה ובמדינות רבות אחרות, והגישה הציבורית במערב במשך עשרות שנים הייתה שאנשים הומוסקסואלים הם חסרי מוסר או חולי נפש. אלן טיורינג, שסייע לנצח במלחמה, עבר סורס כימי על ידי המדינה אותה שירת. סיפורו, וסיפורי הניצולים, שייכים זה לזה.
האנדרטה שהתקנתה ארכה עשור
אם תבקרו בדכאו, ליד מינכן, תמצאו סמנים לקבוצות הנרדפות, עם הצבעים והמשולשים המוצגים. במשך שנים, המשולש הוורוד היה חסר.
הנה מה שקרה. בשנת 1985, פעילים במינכן הזמינו אבן זיכרון המוקדשת לקורבנות ההומוסקסואליים של הנאציזם. ועדת דכאו הבינלאומית, ארגון של אסירים לשעבר, לא התירה זאת בשטח הזיכרון. בשנת 1988, האבן הוצבה זמנית מול כנסייה פרוטסטנטית באותו אתר. אנדרטה לקורבנות ההומוסקסואליים הוצבה בשטח המחנה רק בשנת 1995.
העיכוב הזה אומר הרבה על העולם שלאחר המלחמה כמו שהוא אומר הרבה על המחנות עצמם. ההכרה הגיעה לאט, ורק לאחר שאנשים נלחמו למענה.
מסמל הבושה לסמל ההתנגדות
מאוחר יותר, הקהילה הגאה אימצה מחדש את המשולש הוורוד. בשנות ה-70, פעילים אימצו אותו כדי להילחם במחיקת גברים הומוסקסואלים מההיסטוריה של השואה. בשנת 1987, קבוצת פעילי האיידס ACT UP בחרה במשולש כסמלה, והפכה אותו כך שיפנה כלפי מעלה. דגל הקשת הפך מאז לסמל הבינלאומי הנפוץ יותר, אך המשולש הוורוד ממשיך להתקיים באנדרטאות לאנשים שנרדפו בשל מיניותם.
מה לקחת מזה
אם אתם זוכרים שלושה דברים, הפכו אותם לכאלה:
- המשולש הוורוד סימן מיעוט של גברים הומוסקסואלים. רוב העצורים עברו דרך מערכת הכליאה הרגילה, והמחנות החזיקו קבוצה קטנה יותר, ופגועה יותר.
- הרדיפה לא פסקה ב-1945, ומערכת המשפט ששרדה את הנאצים המשיכה להעניש את הניצולים במשך עשרות שנים.
- זיכרון הוא פוליטי. המאבק להיזכר, החל מלוחית דכאו החסרה ועד להתנצלות בשנת 2002, נוצח על ידי אנשים שסירבו לתת לסיפור להיעלם.
רוצים לחקור מה קרה לאסירים הסובייטים שהוחזקו בזקסנהאוזן? קראו את הבלוג שלנו בנושא שבויי מלחמה סובייטים בזקסנהאוזן: מה קרה להם? למבט מקרוב על חוויותיהם.
שאלות נפוצות
- כיצד הנאצים זיהו גברים הומוסקסואלים?
בעיקר באמצעות הלשנות ורישומי משטרה קיימים, הרשויות השתמשו ברשימות החברים של המועדון, יומני הרישום ותיקי מעצר קודמים, וגם ביקשו משכנים לדווח על כל חשד שעשוי להיות להם. כאשר הגברים נחקרו, הם ציינו שמות של אחרים, וסחיטה, יחד עם נוכחות של מודיעים, היו הגורם לשאר המקרים. במקרים רבים, שמועה הספיקה.
- האם שוחררו אסירים להט"בים כאשר שוחררו המחנות?
לא תמיד, מכיוון שסעיף 175 נותר בתוקף; חלק מהניצולים נשלחו בחזרה לכלא כדי לרצות את שארית עונשם ובדרך כלל נשללה מהם פיצויים משום שהרשעותיהם עדיין נחשבו תקפות.
- מדוע לא היה אנדרטת המשולש הוורוד בדכאו במשך כל כך הרבה זמן?
ארגון של אסירים לשעבר סירב לאפשר הצבת אבן זיכרון שהוזמנה בשנת 1985 בשטח המחנה. היא הוצבה מול כנסייה בשנת 1988, ואנדרטה בשטח המחנה הוצבה רק בשנת 1995.
- מה הייתה משמעותם של צבעי המשולש האחרים?
אדום סימן אסירים פוליטיים, רובם קומוניסטים, וירוק סימן אנשים שסווגו כפושעים. שחור סימן את אלה שסווגו כ"אסוציאליים", כולל צוענים, וצהוב סימן אסירים יהודים. ורוד סימן גברים שנעצרו במסגרת החוק נגד הומוסקסואליות, ולחלק מהאסירים היו סימונים משולבים או נוספים.
- מתי סוף סוף גרמניה ביטלה את החוק והתנצלה?
הגרסה הנאצית הקשה של סעיף 175 נותרה במערב גרמניה עד 1969, אז בוטלה הפליליות של קיום יחסי מין בין מבוגרים בני 21 ומעלה בהסכמה. הסעיף בוטל לחלוטין בשנת 1994, וממשלת גרמניה התנצלה רשמית בפני הקהילה הגאה בשנת 2002.
