דמיינו את עצמכם מקבלים זוג נעליים שלא מתאימות, נושאים תרמיל כבד, ומקבלים הודעה ללכת במעגלים עד שקיעת השמש. לא יהיה יעד ולא מטרה ברורה. במקום זאת, הייתם נעים במסלול שבו הקרקע משנה מרקם כל כמה מטרים, ושומרים מחליטים אם אתם יכולים לעצור.
אלו היו חיי היומיום של הגברים שהוצבו במסלול בדיקות הנעליים בזקסנהאוזן, מחנה ריכוז ממש מצפון לברליןאם אי פעם תהיתם מדוע מישהו יעצב דבר כזה, התשובה פשוטה ומטרידה יותר ממה שרוב האנשים מצפים.
מה היה המסלול בעצם
מסלול בדיקת הנעליים היה מסלול מעגלי בתוך המחנה וכלל מגוון משטחים, כולל חצץ, אפר, חול, אספלט ואבני ריצוף. מכיוון שמחסור בזמן המלחמה גרם ליצרני נעליים גרמנים להשתמש בחומרים חלופיים, הם רצו לראות עד כמה הסוליות והחומרים החדשים מתפקדים תחת שימוש קשה; רישומים מצביעים על כך שהחברות הוותיקות השתמשו במחנה כמעבדה חופשית.
מכיוון שהמחנה נזקק לנבדקים, הוא החזיק אלפי אנשים שנחשבו חד פעמיים. האסירים שהוקצו ליחידת הנעליים אולצו ללכת במשך שעות בקצב מהיר, לפעמים גשו שלושים קילומטרים או יותר בכל יום ולעתים קרובות נשאו תרמילי גב כבדים. על פי דיווחי ניצולים, רגליהם היו מכווצות ודיממו, גברים התמוטטו, והשומרים ראו בכל האטה הפרה. אסירים קיבלו לעתים קרובות חובה זו כעונש, כלומר העבודה נועדה לגרום כאב באותה מידה שהיא נועדה למדוד ביצועים.
לכן, התשובה הכנה לשאלה בכותרת היא שלצעדה היו שתי מטרות בו זמנית. בתיאוריה, היא נועדה להיות אמצעי לבדיקת מוצרים; במציאות, זו הייתה דרך להרוג אנשים על ידי התשישותם, ובכך לספק לרצח הצדקה תעשייתית.
מדוע פעילות גופנית "חסרת טעם" הייתה חלק מהמערכת
טביעת הנעל עשויה להיראות מוכרת באופן מוזר, שכן עבודה פיזית קשה וחסרת טעם מתבצעת בכל רחבי המחנה. במאוטהאוזן, השומרים אילצו את האסירים לבצע תרגילים מתישים ואף משחקים משפילים כמו קפיצת צפרדע. ניצולים והיסטוריונים כאחד תיארו כיצד השומרים אילצו אנשים לרוץ במעגלים עד שלא יכלו עוד להמשיך, ואלה שנפלו נבחרו לאחר מכן לתא הגזים או לכיתת היורים. האסירים שעדיין עמדו בתקן הנדרש שרדו יום נוסף במחצבות או בצורות אחרות של עבודת כפייה.
נקודה זו שופכת אור רב על המצב. פעילות גופנית במחנות אלה שימשה למיון האסירים; היא השפילה אותם, שעשעה את השומרים, וחשפה בשקט מי נחלש. אותו עיקרון יושם גם על ה... מסלול זקסנהאוזן עם טוויסט נוסף: הוא הציג את האכזריות כמחקר.
סיפור של אסיר לשעבר אחר ממחיש כיצד דפוס זה נמשך בכל פעם שהכוח אינו מבוקר. בכלא גולי אוטוק באי היוגוסלבי, המכונה "האי העירום", נאמר כי האסירים נאלצו לקחת אבנים מצד אחד של האי לצד השני ואז לשאת אותן בחזרה; במשטר אחר, בעשור אחר, אותו עיקרון קשה הונהג. עבודת כפייה ללא מטרה היא שיטה לשבירת דעתם של אנשים.
רוצים להבין עוד על חיי היומיום בזקסנהאוזן? קראו את הבלוג שלנו בנושא מה קרה בכיכר המסדר של זקסנהאוזן? to learn about the significance of this central area of the camp.
החלק שאף אחד לא מזהיר אותך לגביו: מה שקרה אחרי
מבקרים רבים מניחים שהסיפור מסתיים ב-1945. בזקסנהאוזן, זה לא קורה.
ב-22 באפריל 1945, הגיעו כוחות סובייטים למחנה ומצאו שם רק כ-3,400 אסירים. יום קודם לכן, כ-33,000 אסירים נשלחו לצעדת מוות, ואלפים לא שרדו אותה. בסך הכל, כ-30,000 איש מתו בזקסנהאוזן תחת הנאצים.
לאחר מכן, המחנה קיבל שלב שני של קיום. ה-NKVD הסובייטי השתמש במקום עד 1950, וכ-12,000 איש נוספים מתו במקום במהלך תקופה זו. זהו אחד ההיבטים השגויים ביותר של המקום. מספר רב מהאנשים שהועברו לשליטת ברית המועצות היו קצינים נאצים ואסירים נאצים אחרים, אם כי חלקם היו רוסים אנטי-קומוניסטים, והמצב מסתבך מאוד זמן קצר לאחר מכן. היסטוריונים וקוראים עדיין מתווכחים כיצד לתאר זאת. חלקם מדגישים את העובדה שחיילים סובייטים שהיו שבויי מלחמה נכלאו בעצמם בשל כניעתם. אחרים מדגישים שאנשים נעצרו גם בגין פשעים חמורים. המסקנה הסבירה ביותר היא שלאתר יש שכבות מרובות של סבל שלא ניתן לתאר בתווית אחת פשוטה, וביקור ראוי צריך לאפשר את המורכבות הזו.
למה נראה שהשומרים מעולם לא היו בעלי זה
שאלה שמטרידה כמעט את כל מי שחוקר את המחנות: מדוע כל כך הרבה שומרים הכחישו הכל במשפט?
The short version is that it was often a מִשׁפָּטִי strategy, not naivety. The defendants and their lawyers were working inside German מִשׁפָּטִי categories that separated murder, driven by motive and bloodlust, from a broader category closer to manslaughter, and separated perpetrators from accomplices. Admitting to beating prisoners could imply bloodlust. Presenting yourself as an administrator or a cog in a machine could mean a lighter sentence.
יוזף קרמר, מפקד בירקנאו, ניסה בדיוק את זה, ותיאר את עצמו כלא יותר ממנהל מחנה שאינו יכול לתת פקודות למחלקות אחרות. אירמה גרזה ואליזבת וולקנרת הכחישו בתוקף שראו או ידעו על מכות וסלקציות. שלושתם הוצאו להורג משום שבתי הדין המוקדמים של בעלות הברית לא קיבלו את ההגנה. אך כאשר בתי המשפט של מערב גרמניה השתלטו עליהם בעשורים מאוחרים יותר, טענת השותף עבדה לעתים קרובות הרבה יותר. משפט אחד על רצח המוני שכלל אלפי רציחות הביא לעונש של חמש עשרה שנים לנאשם הראשי. במשפט טרבלינקה הראשון ב-1964 וב-1965, רק שלושה מתוך אחד עשר נאשמים קיבלו מאסרי עולם בגין רצח, ואחד זוכה.
לכל מי שעומד על המסילה הישנה, זה רלוונטי. המערכת שגרמה לאסירים ללכת עד שהתמוטטו הביאה גם לאנשים שמאוחר יותר הצהירו שמעולם לא ראו דבר.
איך לבקר ולמה לצפות
אם אתם מתכננים לבקר, הנה כמה הערות כנות ומעשיות.
תנו לעצמכם יום שלם. הנכס נרחב, וההשפעה הרגשית מתחזקת. מעבר דרכו במהירות מפחית את הרושם שנוצר.
לך באופן אישי אם אתה יכול. מבקר באושוויץ הסביר כי השיער, הנעליים והחפצים האישיים שנשמרו, יחד עם הקירות המכוסים בפנים, גילאים ועיסוקים, מקשים על שמירת ההיסטוריה בצורה מופשטת. אדם אחר ציין כי גם לתמונות ולסרטונים יש מגבלות. אותו הדבר נכון גם בזקסנהאוזן, שכן הליכה לאורך האדמה המקום שבו היה המסלול פעם משנה את איך שאתה מרגיש לגבי המספרים.
הכינו את עצמכם עם ההקשר. אנשים רבים מוצאים מועיל לקרוא את הספרים מראש. בספר "הטבעו והניצולים" מאת פרימו לוי, נבחנת האופן שבו המוסר התמוטט הן עבור אסירים והן עבור סוהרים. "אל תוך החושך ההוא" מאת גיטה סרני, המבוסס על ראיונותיה עם פרנץ שטנגל, מראה כיצד עבריינים מצדיקים את מעשיהם. למרות שספרים אלה אינם נוחים, הם הופכים אותך למודע יותר למה שאתה מבחין בו כשאתה באמת שם.
התייחסו לביקור בכבוד. שתיקה ורצינות הן דבר שבשגרה. אנשים היו המומים כשמישהו הפריע לאירועי הזיכרון במקומות אלה, וזה מוצדק לחלוטין.
רוצים לראות מה נותר מהמחנה כיום? קראו את הבלוג שלנו בנושא צריפי זקסנהאוזן: מה מקורי ומה שוחזר? כדי להבין אילו חלקים מקוריים ואילו שוחזרו.
Why This Story Still Matters
זוועה המונית מוצגת לעיתים רחוקות בצורה גלויה של רוע; במקום זאת, היא מוסתרת לעתים קרובות בניירת, בלוחות זמנים ובהצדקות סבירות כמו בדיקות מוצר, נהלים אדמיניסטרטיביים או פשוט ציות לפקודות. מסלול בדיקות הנעליים הוא דוגמה מפחידה לאופן שבו מטרות מסחריות רגילות יכולות להתחבר לאכזריות וכמה מהר בני אדם יכולים להפוך לחומריים גרידא.
הבנתו אינה קשורה לסקרנות חולנית. מדובר בזיהוי הדפוס מוקדם מספיק כדי לסרב לו.
שאלות נפוצות
- מדוע אולצו אסירים לעשות פעילות גופנית חסרת טעם במחנות כמו זקסנהאוזן ומאוטהאוזן?
היו לו מספר מטרות: הוא שימש להשפלת אסירים, לבידור השומרים, להתישות אנשים ולזיהוי אלו שהיו חלשים מספיק כדי להיבחר לרצח. בזקסנהאוזן, טביעת הנעל סיפקה סיבה מסחרית לאכזריות.
- מה קרה לאסירים שלא יכלו לעמוד בקצב במהלך פעילות גופנית כפויה?
במאוטהאוזן, אלו שקרסו יכלו להישלח לתאי הגזים או לכיתת היורים, בעוד שאלה שנותרו כשירים מספיק יכלו לשרוד יום נוסף במחצבות או בעבודות כפייה אחרות.
- מה קרה בזקסנהאוזן לאחר השחרור?
ב-22 באפריל 1945, הכוחות הסובייטיים גילו כ-3,400 אסירים, וה-NKVD המשיך להפעיל את המחנה עד 1950, אז מתו כ-12,000 איש נוספים בזמן שהיה תחת שליטת ברית המועצות.
- Why did SS guards deny responsibility at their trials?
לעתים קרובות זו הייתה טקטיקה משפטית; על פי החוק הגרמני הייתה הבחנה בין רצח לעבירות פחות חמורות, כמו גם בין העבריינים לשותפים, מה שאומר שהצגת עצמך כמנהל בלבד או כחוליה אחת בשרשרת עלולה להוביל לעונש קל יותר. למרות שבתי הדין המוקדמים של בעלות הברית דחו טענה זו, בתי משפט מאוחרים יותר במערב גרמניה קיבלו אותה בדרך כלל.
- האם כדאי לבקר פיזית במחנה לשעבר במקום ללמוד באינטרנט?
מבקרים רבים אומרים שכן. אנשים שטיילו בשטחים אלה מתארים רמת הבנה שתמונות וסרטונים אינם יכולים לספק, במיוחד כאשר חפצים שמורים ותיעוד אישי הם חלק מהחוויה.
