Can you imagine being on a רחוב קר בברלין בסוף פברואר 1943, כשבעלך תקוע בתוך בניין שאת יכולה לראות אבל לא להיכנס אליו? במשך עשר שנים, הממשלה שלך אמרה לך שהתנגדות היא מסוכנת. האם עליך לחזור הביתה ולחכות, או להישאר שם?
מאות נשים נשארו. החלטה זו היא הסיבה לכך שמחאת רוזנשטראסה עדיין נידונה יותר משמונים שנה מאוחר יותר, ולמה שאלה פשוטה עומדת במרכזה: מה היא באמת מוכיחה?
מה באמת קרה ברוזנשטראסה

בימים האחרונים של פברואר 1943, המשטר עצר יהודים שעדיין עבדו בתעשיות המלחמה של ברלין, במבצע שנקרא "אקציית המפעלים". רובם גורשו במהירות. אך קבוצה של כ-1,800 גברים יהודים, רבים מהם נשואים לנשים לא יהודיות, הופרדו והוחזקו בבניין משרדים של הקהילה היהודית ברוזנשטראסה ב... מרכז ברלין.
השמועה התפשטה ברשתות העיר של נשים, אמהות וקרובי משפחה. הן החלו להתאסף בחוץ, תחילה בקבוצות קטנות ולאחר מכן בקהל גדול יותר. הן ביקשו חדשות וביקשו להחזיר את בעליהן. כאשר המשטרה דחפה אותן מהרחוב, הן חזרו. ההפגנה נמשכה כשבוע, ובסיומה שוחררו רוב הגברים.
יש לציין את הסכנה. לא היו אלה אנשים שצעדו בחברה חופשית, אלא נשים רגילות שעמדו מול רשויות חמושות במדינה שראתה במחלוקת בגידה. נאמר שזו הייתה ההפגנה הפומבית היחידה בקנה מידה גדול של גרמנים לא יהודים נגד גירוש היהודים בתקופת הנאצים, כאשר ההפגנה החלה ומתוחזקה על ידי נשותיהם וקרובי משפחתם של גברים יהודים ושל אלו שהמשטר סיווג כ"מישלינגה".
הטענה שהולכת רחוק מדי
הדרך הנפוצה ביותר שבה סיפור זה מסופר באינטרנט היא כהוכחה לכך שכל גרמני ידע על השמדת היהודים. זוהי קפיצה מובנת, והיא שגויה.
מה שהמחאה מראה הוא צר יותר, ובמובנים מסוימים, אנושי יותר. נשים אלו ידעו שבעליהן נלקחים. הן הבינו שגירוש פירושו הפרדה וכנראה גרוע מכך. הן לא היו צריכות תמונה מלאה של מחנות המוות כדי לדעת שהן רוצות את משפחותיהן הביתה.
ידיעה על גירושים אינה זהה לידיעה על רצח מתועש. ויקטור קלמפרר, ששרד את המלחמה בדרזדן בין היתר משום שהיה נשוי לאישה לא יהודייה, חי בדיוק בתוך האזור האפור הזה. הוא ויהודים אחרים בנישואי תערובת נאלצו להיכנס לבתים ייעודיים. הם צפו בשכנים מגורשים ולא חוזרים לעולם. הם הבינו שמשהו נורא קורה. אך אפילו עבור אנשים כל כך קרובים לאירועים, הקנה המידה המלא היה קשה לתפיסה, והפצצת דרזדן ב-1945 נתנה בסופו של דבר לקלמפרר ולאשתו הזדמנות לברוח מערבה.
עבור הציבור הרחב המצב היה אפילו יותר לא ברור. דיווחים על רציחות המוניות הופצו כשמועות בלבד, ולממשלה היה מונח מוכן עבורן: תעמולת גריואל, כלומר, תעמולת זוועות מצד בעלות הברית. חזרה על ביטוי זה עלולה להיחשב לפשע. המחנות היו פתוחים גם לפקחים חיצוניים, כולל צוותים מהצלב האדום, במהלך ביקורים שאורגנו בקפידה שהניבו דוחות משביעי רצון. כאשר העיתון שלך מצטט ארגון בינלאומי המשבח את התנאים במחנה והשכן שלך לוחש שמיליונים נהרגים, למי אתה חושב שאתה צריך להאמין? אנשים רבים החליטו לא לשאול. זה לא סימן לחפות, אבל זה גם לא אומר שהייתה להם ידיעה מלאה.
Want to לַחקוֹר another way Berlin remembers those persecuted under the Nazi regime? Read our blog on סטולפרשטיין: האנדרטאות הקטנות כדי ללמוד על האנדרטאות הקטנות המוצבות ברחבי העיר.
למה השחרור חשוב, ולמה הוא נתון במחלוקת
נקודה שנייה, לא נעימה, היא שהמשטר היה עשוי להשתכנע לשנות את דעתו. מאחר שלחץ ציבורי מתמשך הספיק כדי לבטל את פעולותיו ברוזנשטראסה, מפתיע עוד יותר שגרמנים מעטים כל כך הפעילו לחץ כלשהו כאשר האנשים הנוגעים בדבר לא היו קרובי משפחה שלהם.
זו הסיבה שחלק מהאנשים אומרים שהם שונאים את הסיפור הזה. זה מראה שהתנגדות לא תמיד הייתה אובדנית, ולכן אדישות הייתה בחירה עבור רבים.
היסטוריונים חלוקים בדעותיהם לגבי מידת המשמעות של המחאה בגרימת השחרור. יש הסבורים שהמשטר חשש מאי שקט ולכן נכנע בשקט. אחרים מציינים כי ייתכן שרבים מהגברים הללו מעולם לא נועדו לגורל כמו יהודים אחרים וכי הרשויות רצו למנוע שיבושים בתקופה קשה של המלחמה. דווח כי מספר קטן של גברים נשלחו לאושוויץ ולאחר מכן הוחזרו, דבר המדגים עד כמה היו ההחלטות אד-הוק ובלתי צפויות. המסקנה הפשוטה היא שהמחאה והשחרור התרחשו בו זמנית וכי למחאה הייתה ככל הנראה השפעה, אך התרומה המדויקת של כל גורם נותרה שנויה במחלוקת.
למה נשים, ולמה זה אולי היה חשוב
כמעט כל דיווח מציין כי המפגינים היו ברובם המכריע נשים. גברים לא יהודים לא התאספו במספרים דומים עבור נשותיהם היהודיות.
קיים הסבר סביר לאופן שבו זה יכול היה לעבוד. גברים בקהל היו עשויים להיתפס כאיום מובנה ולכן לטפל בהם בכוח. קבוצת נשים, לעומת זאת, הייתה יכולה להיתפס כמטרד, אם לא אפילו כנושא אוהד עבור ממשלה שנהגה לומר שהיא מגנה על משפחות גרמניות. נשים, במידה מסוימת, היו קלות יותר להימנע מירי. מצב דומה התרחש עשרות שנים מאוחר יותר בברית המועצות, שם אמהות החיילים הפכו לאחת הקבוצות היעילות ביותר להביע מחאה מכיוון שהרשויות נרתעו מלפעול נגדן.
זוהי ספקולציה, ויש לתייג אותה ככזו. אבל היא עוזרת להסביר מדוע ההתנגדות לפעמים לבשה צורות שנראו, על פני השטח, כמו נאמנות משפחתית פרטית ולא כמו התנגדות פוליטית.
סיפורים נוספים מאותו צל
נשות רוזנשטראסה לא היו היחידות שדחפו את גבולות המערכת. משפחות מסוימות השתמשו בניירות ובמתרגמים והמשיכו ללחוץ על בקשותיהן. במקרה של משפחה אחת בפולין שבין מלחמות העולם ובתקופת המלחמה, דודה מצד האם שכרה מתורגמנית גרמנית ולאחר מכן פנתה למטה האס אס המקומי עם מסמכים המוכיחים את טבילתה, נישואיה והשתייכותה הפוליטית. לאחר שיחה קצרה, הסכים קצין לשחרר את בעלה, והוא חזר שבוע לאחר מכן, נראה כשלד חי, אך שרד את המלחמה. ההחלטות לשחרר את בעלה התבססו על שיקול דעתן של הרשויות עצמן, והניירת, התזמון והמזל - כולם השפיעו.
סיום המלחמה לא תמיד הביא עמה ביטחון. בצ'כוסלובקיה, מילדה הורקובה שרדה את מאסרה על ידי הנאצים, רק כדי להישפט ולהוצאה להורג על ידי הממשלה הקומוניסטית לאחר הכיבוש. בגלל הכאוס, אובדן הארכיונים, השימוש במסמכים מזויפים ותקשורת איטית בין משרדים, חלק מהאנשים הצליחו להשתלב בחיי היומיום, בעוד שאחרים לא היו בני מזל.
תצלום מעבר לאוקיינוס האטלנטי
תמונה נוספת לעתים קרובות ממוקם ליד רוזנשטראסה הסיפור מתאר גבר יהודי ואשתו מוחים באליס איילנד בשנת 1936 נגד גירושו חזרה לגרמניה. הזוג מזוהה בדרך כלל כאוטו ריכטר. על פי התיאור המצורף לתמונה, הוא נשלח לבלגיה במקום זאת לבקשתו, ואין תיעוד שלו לאחר פלישת גרמניה בשנת 1940.
אנשים המתבוננים בתמונה מופתעים לעתים קרובות מכך שאזרחים מן השורה באמריקה חשו בסכנה מוקדם כל כך, לפני ליל הבדולח ב-1938 ובזמן שברלין אירחה את האולימפיאדה וריככה את תדמיתה הציבורית. התשובה הסבירה היא שיהודים רבים, בתוך גרמניה ומחוצה לה, זיהו שנאה ורדיפה חוקית הרבה לפני שיכלו לדמיין רצח עם: רובם ציפו להטרדה, גירוש או עבודת כפייה. רעיון ההשמדה השיטתית היה, עבור רובם, מעבר לכל דמיון. המשטר עשה מאמצים רבים כדי להסתירו, כולל הוראתם למגורשים לארוז את חפציהם כאילו הם מיושבים מחדש.
מה לקחת מזה
רוזנשטראסה אינו סיפורו של עם הרואי, והוא אינו מראה שקיימת אשמה אוניברסלית; אלא, זהו תיאור של מה שעשו כמה מאות אנשים כאשר משפחותיהם היו בסכנה, וכיצד הגיב משטר קשוח כאשר הלחץ היה פומבי, מתמשך ואישי. הפרשנות החשובה ביותר מכילה כמה אמיתות בו זמנית: חלק מהאנשים פעלו, רבים לא, רובם ידעו פחות ממה שאנחנו חושבים ויותר ממה שהם הודו, ולסיפור יש שני צדדים.
רוצים ללמוד על גירושי הקהילה היהודית של ברלין? קראו את הבלוג שלנו בנושא גלייס 17 ברלין: אנדרטת הרכבת לגירושים יהודים כדי להבין את ההיסטוריה שמאחורי אתר הנצחה החשוב הזה.
שאלות נפוצות
- האם מחאת רוזנשטראסה הוכיחה שכל הגרמנים ידעו על השואה?
להיפך, הראיות מצביעות על כך שהנשים ידעו שבעליהן נלקחים לגירוש וקיוו לשובם. למרות שגרמנים רבים חשדו במשהו רציני יותר, הם האמינו שהשמועות הופצו על ידי האויב; מכיוון שהפצתן עלולה להוביל לענישה, רוב האנשים בחרו לא לשאול שאלות רבות מדי.
- האם המחאה אכן הביאה לשחרור הגברים?
רוב כ-1,800 הגברים שהוחזקו ברוזנשטראסה שוחררו לאחר שבוע של הפגנות. היסטוריונים עדיין חלוקים בשאלה האם המחאה גרמה לכך לעומת גורמים אחרים, ועל פי הדיווחים, חלק מהגברים נשלחו לאושוויץ לפני שהוחזרו.
- למה המפגינים היו בעיקר נשים?
הגברים במעצר היו בעלים ובנים יהודים, ונשותיהם וקרוביהם הלא יהודים היו אלה שהיו חופשיים להתאסף. כמו כן, מוצע לעתים קרובות כי הרשויות נטו פחות להשתמש בכוח קטלני נגד נשים, אם כי זוהי פרשנות ולא כלל מתועד.
- האם זה אומר שהנאצים נסוגו בכל פעם שאנשים התנגדו?
לא באופן אמין, שכן היו מקרים של שחרורים כאשר המשטר ראה לנכון, וחלק מהאנשים אכן הצליחו להשיג את חירותם באמצעות מסמכים והתמדה. יחד עם זאת, המדינה הייתה מסוגלת לבצע מעשי אלימות קיצוניים, והפעולה ברוזנשטראסה הייתה למעשה יוצאת דופן בכך שהייתה מחאה ציבורית בקנה מידה גדול.
- Did the couple in the 1936 Ellis Island photograph stay in the United States?
על פי התיאור שבדרך כלל מלווה את התמונה, האיש, שזוהה כאוטו ריכטר, גורש לבלגיה ולא לגרמניה, ואין תיעוד שלו לאחר הפלישה הגרמנית ב-1940. רוב האנשים מניחים שהוא לא שרד.
































