אם אי פעם עמדתם מול תמונה של "מרפאה" במחנה ותהיתם האם משהו טוב יצא ממה שקרה בפנים, אתם לא לבד. זוהי אחת השאלות העקשניות ביותר שאנשים שואלים על מחנות הנאצים, והיא בדרך כלל מגיעה עטופה בהתנצלות: אני לא רוצה להגן עליהם, אני סתם סקרן.
התשובה הכנה היא זו שהיסטוריונים הציעו שוב ושוב ומדהימה אנשים: הזוועות הרפואיות שבוצעו בבתי החולים של המחנה, כולל זו בזקסנהאוזן, לא היו קיצור דרך אפל לקידום מדעי. הם היו פשוט רציחות שבוצעו תוך כדי לבישת חלוק מעבדה.
המדריך מסביר מה באמת כללו הניסויים, מראה שהטענה של 'נתונים שימושיים' מתפרקת כאשר היא נבדקת, ומתאר כיצד להתייחס לעניין מבלי להפיץ את המיתוס.
מדוע "בית חולים" במחנה מעולם לא היה מקום של ריפוי
בְּ זקסנהאוזן, בדיוק כפי שהיה במקרה של מחנות ריכוז אחרים, בית החולים היה חלק ממערכת שנועדה להתיש ולהרוג את האסירים. לרופאי האס אס הייתה הסמכות לקחת או לתת חיים. האסירים הלכו לשם בתקווה לנוח קצת, ובמקרים מסוימים, בסופו של דבר עזבו דרך הקרמטוריום. בתוך אותו בניין, אחות עשויה לנסות להציל אסיר אחר בזמן שרופא בוחר אנשים לניסוי.
בית החולים של זקסנהאוזן מתועד כאחד המקומות שבהם אסירים שימשו כמבוקשים בניסויים, כולל במחקרים על מחלות זיהומיות ובבדיקת תחמושת מורעלת. עם זאת, חלק ניכר מהתיעוד הציבורי המפורט מגיע ממחנות אחרים שבהם התיעוד שרד טוב יותר: דכאו, אושוויץ וראבנסבריק. מקרים אלה מראים את הדפוס שחל על פני המערכת כולה, ולכן הם הדרך הטובה ביותר להבין למה שימש בית חולים כמו זה של זקסנהאוזן.
שלושת סוגי הניסויים
חוקרים החוקרים תקופה זו נוטים למיין את הניסויים לשלוש קבוצות.
מחקר רפואי-צבאי. זה כולל הקפאת אסירים במים קפואים כדי לראות כמה זמן טייס שהופל עשוי לשרוד, הנחת אנשים בתאי דקומפרסיה כדי לדמות טייסים בגובה רב, גרירת אנשים לשתות מי ים, זיהום פצעים וניסיונות השתלת עצבים. הלופטוואפה והנהגתו לא היו צופים מהצד. באוגוסט 1942, פילדמרשל ארהרד מילך כתב להיינריך הימלר ואמר שקרא את הדוחות של ד"ר זיגמונד ראשר וד"ר הנס וולפגנג רומברג, שהוא עודכן בניסויים המתמשכים, ושהוא רוצה ששני הגברים יטיפו לקציניו באמצעות קטעי וידאו. מכתב זה הוא מקור עיקרי המראה שההנהגה הצבאית ידעה ואישרה את הדבר.
ניסויים ממניעים גזעיים. קרל קלאוברג ואחרים עבדו על שיטות עיקור המוניות, שמטרתן לעקר במהירות אנשים שהמשטר כינה יהודים "חצי" או "רבע", באמצעות זריקות או צילומי רנטגן. הם בדקו את השיטות על מאות אסירים באושוויץ וברוונסבריק, והתוכנית מעולם לא הניבה שיטה מעשית. אוגוסט הירט בשטרסבורג רצה אוסף שלדים כדי לזהות סמני שלד של "יהדות", וכמה מאות אסירים נרצחו כדי לבנות אותו. מחקר התאומים של מנגלה, שהתבסס על הרעיון ששינוי צבע העיניים של תאום אחד עשוי לשנות את זה של השני, היה פגום מלכתחילה.
כל השאר. חלק מה"ניסויים" היו פשוט תרגילי תזמון: כמה מהר רעל הורג, כמה זמן לוקח למישהו לדמם למוות. רבים לא טרחו להשתמש בתירוץ רפואי. הם היו דרך נוספת להרוג אסירים.
רוצים להבין עוד על המציאות היומיומית איתה מתמודדים אסירים בזקסנהאוזן? קראו את הבלוג שלנו בנושא מה קרה בכיכר המסדר של זקסנהאוזן? כדי ללמוד על החשיבות של אזור מרכזי זה.
מדוע רעיון "תוצאות שמישות" מתפרק
הרעיון שניסויים נאצים תרמו לפיתוח הרפואה הוא אחד המיתוסים העקשניים ביותר בנוגע למלחמה, והוא אינו עומד במבחן כאשר בוחנים אותו מול התיעוד האמיתי מארבע הסיבות הבאות.
ההנחות היו אידיאולוגיה, לא מדע. רופאים אלה היו בין החברים הנאציים ביותר במקצוע שכבר היה נאצי. רופאים שקיבלו גישה לאסירים היו צפויים לדבוק בקו המפלגה, ולכן הניסויים שלהם נועדו לאשר את התיאוריה הגזעית. רופא אחד יצא להוכיח ששחפת אינה מחלה מדבקת אלא מצב "מקיף" שאליו גופים יהודים היו כביכול פגיעים יותר. זו אינה השערה. זוהי דעה קדומה עם דוח מעבדה מצורף.
התכנון הניסויי היה שבור. קחו לדוגמה את עבודת ההיפותרמיה של ראשר בדכאו, הניסוי שצוין לרוב כ"בעל ערך". אסירים במחנה סבלו מתת-תזונה, עונו ועבדו כמעט עד מוות, כך שגופם לא התנהג כמו גופם של נבדקים בריאים. רשימותיו של ראשר אינן מפרידות בבירור בין נבדקים שהיו לבושים לבין נבדקים עירומים, בהכרה לבין מחוסרי הכרה, או בריאים מחולים. טמפרטורת המים לא תועדה באופן מהימן. במחקר חסרו ניטור לבבי ומדידת לחץ דם מתאימים. בקרים בסיסיים היו חסרים.
הניתוח סתר את עצמו. מסקנותיו של ראשר היו לא עקביות, לעיתים נאמר שהמטרה לא הייתה לגרום למוות ובמקומות אחרים רמזו שכן. הוא הגיע למסקנה שמים בטמפרטורה של 2 מעלות צלזיוס ומים בטמפרטורה של 12 מעלות צלזיוס לא עשו הבדל, וזה בבירור שקרי. התיעוד של הגובה הרב הושמד ברובו או מעולם לא היה קיים במלואו.
אף אחד עצמאי מעולם לא בדק את זה. עבור רוב המחקרים הללו, נתונים מלאים מעולם לא פורסמו, קל וחומר נבדקו על ידי מישהו מעבר לדמויות כמו הימלר, שלא היה מדען. ביקורת עמיתים, האמצעי המגן שהופך את המחקר לאמין, לא היה קיים כאן.
חוקרים המצטטים את עבודתו של ראשר כיום עושים זאת בדרך כלל כדי להראות עד כמה היא הייתה פגומה, לא כדי לבנות עליה.
"אבל הם היו מדענים מיומנים. למה העבודה הייתה כל כך רשלנית?"
זוהי השאלה שמטרידה אנשים יותר מכל, ויש לה תשובה קודרת. הכשרה אינה מגינה מפני אידיאולוגיה או אכזריות. ניצולים שראו את מנגלה מנתח תיארו אדם שמנהל מה שאחד מהם כינה חנות קצב, ומבצע ניתוח גדול ללא הרדמה. כפי שניסח זאת ניצול אחד, הוא הצהיר שהוא עוסק במדע, אך זו הייתה טירוף שניזון מכוח. הייתה לו הכשרה לדעת שהרדמה תקל על עבודתו. הראיות מצביעות על סדיסט, לא על חוקר.
ראוי לציין שאפילו המשאב הנדיר שיכול היה להיות בעל ערך מדעי אמיתי, אוכלוסייה גדולה של תאומים, הלך לפח. מחקרי תאומים הם מרכזיים במחקר המודרני על גנטיקה ומחלות. הניסויים של מנגלה היו, כפי שניסח זאת במרירות אחד המגיבים, או סדיסטיים להפליא או טיפשיים להפליא.
הדבר היחיד שאנשים צודקים חצי
יש אנשים לציין שגרמניה הנאצית הקדימה את זמנה במחקר הסרטן, במיוחד בקשר בין עישון לסרטן ריאות. זה נכון, וספרו של רוברט פרוקטור מלחמת הנאצים בסרטן מכסה זאת לעומק. אבל המחקר הזה לא הגיע מניסויים בבני אדם במחנות. הוא הגיע מאפידמיולוגיה קונבנציונלית. מתן קרדיט למחנות על כך מטשטש קו שאמור להישאר חד.
שיתוף הפעולה חרג הרבה מעבר לרופאים.
מערכת בתי החולים לא פעלה בבידוד. לאחר המלחמה, סיפור נוח השתלט על וורמאכט "נקי" שנלחם במלחמה קונבנציונלית. התערוכה משנת 1995 מלחמת ההשמדה: פשעי הוורמאכט 1941 עד 1944, אשר סייר 33 ערים גרמניות ואוסטריות, היה בין האתגרים הציבוריים הגדולים הראשונים למיתוס הזה, ותוכנית מתוקנת פורסמה לאחר מכן בשנת 2001. מכתבו של מילך הוא פיסת ראיה קטנה לכך שמנהיגי הצבא קיבלו תדרוך על תוכניות אלה ותמכו בהן.
גם הדין וחשבון לאחר מכן לא היה עקבי. במהלך המלחמה הקרה, המעצמות הגדולות העסיקו מדענים וקצינים גרמנים רבים. לדוגמה, בנוגע לתוכנית יחידה 731 היפנית, ארצות הברית העניקה חסינות בתמורה לנתונים הניסויים, בעוד שברית המועצות שפטה שנים עשר אנשים במשפטי חברובסק ב-1949. המצב אינו נעים בכך שידע שהושג כתוצאה מזוועות זכה לעיתים לתגמול ולא לעונש.
רוצים ללמוד על צורה נוספת של עבודת כפייה שאסירים סובלים ממנה? קראו את הבלוג שלנו בנושא מסלול בדיקת הנעליים של זקסנהאוזן: מדוע נאלצו אסירים לצעוד קילומטרים ארוכים כדי לחקור את ההיסטוריה שמאחורי המסלול.
איך לדבר על זה בלי לטעות
אנשים המבקרים באתרי הנצחה מדברים בדרך כלל על אותם דברים: מכונות שאת תפקידן הם לא מצליחים להבין, חדרים מלאים בנעלי ילדים, ואווירה כבדה. אי נוחות מסוג זה היא ראויה. כמה הרגלים יכולים לעזור:
- הפרידו בין "זה קרה" ל"זה היה מועיל". הכרה בעובדה אינה תומכת ביתרונותיה לכאורה.
- ציינו את שמות הקורבנות והפושעים, לא רק "הנאצים".
- היזהרו עם הומור. בדיחות על קורבנות עינויים נופלות רע, ואנשים יגידו לכם את זה.
- זכרו שכמה אנשים שלבשו את המדים או החזיקו את כרטיס המפלגה אכן לקחו סיכונים ממשיים כדי להציל חיים, כמו אוסקר שינדלר ווילם הוזנפלד, אך זה לא מוחק את שותפותה של המערכת.
שאלות נפוצות
- האם הניסויים הנאצים הניבו תוצאות רפואיות שימושיות?
היסטוריונים אומרים שלא, לא בשום צורה משמעותית. הניסויים סבלו מהנחות יסוד פגומות, תכנון לקוי, ניתוח לא עקבי ונתונים מזויפים או חסרים. אפילו הידועים ביותר, מחקרי ההיפותרמיה של ראשר, מצוטטים בעיקר כדוגמאות למדע גרוע.
- האם הניסויים היו לא מדעיים אפילו בסטנדרטים של שנות ה-40?
כן, שכן בתקופה זו לא היו בקרות, פרוטוקולים לא עקביים, מדידה לא מספקת, ולא היו ביקורת עצמאית.
- מדוע רופאים נאצים ניתחו ללא הרדמה?
לא היה לכך בסיס רפואי; הן תיאורי הניצולים והן עדויות היסטוריות מצביעות על אכזריות והפעלת כוח מוחלט. מאחר שהרדמה הייתה מקלה על ההליכים, השמטתה הייתה מכוונת.
- כיצד יכלו מדענים מיומנים לייצר עבודה כה רשלנית?
הרופאים שניתנה להם גישה לאסירים היו בין הרופאים המחויבים ביותר מבחינה אידיאולוגית במקצוע. מטרתם הייתה לעתים קרובות לאשר את התיאוריה הגזעית, לא לגלות דבר, ולכן הקפדה על כך הייתה משנית.
- האם חוקרים נאצים עשו התקדמות אמיתית בתחום הסרטן?
חלקם עשו זאת, במיוחד בנוגע לקשר בין עישון לסרטן ריאות, אך באמצעות מחקר קונבנציונלי, לא ניסויים במחנות. ספרו של רוברט פרוקטור הוא המקור הסטנדרטי בנושא זה.
